הצבים שייכים לטבע

הצבים שאותם אנחנו פוגשים מחוץ לבית אינם חיות מחמד. אלה הן חיות שמקומן בטבע – הבית שלהם והמקום שאליו הם רגילים. יש להימנע מלקיחת צבים מהטבע אל הבית – על הצב להישאר במקומו הטבעי, חופשי לנפשו.

אסור לקחת צב מהטבע הביתה

צב היבשה הוא חיה מוגנת – לא רק שמקומה בטבע, מי שלוקח אותה מהטבע עובר על החוק.

הם חיים הרבה זמן

במוזיאון הטבע הבריטי ניתן לראות צב (משומר, לא חי) שלפי הרשימות המדויקות במקום, חי כ-180 שנה. זהו הפרט הזקן ביותר בכל עולם החי, שעליו ידוע למדע. צבים חיים זמן רב – המינים הגדולים חיים מעל 100 שנים ואילו צב היבשה שלנו, חי 50-60 שנה.

אבל קשה לדעת בני כמה הם

מספר ה"קשקשים" על הגב (למעשה הם נקראים מגני קרן) אינו מלמד על גיל הצב. ניתן אמנם לנסות לספור את מספר טבעות הגדילה שעל כל קשקש, אך הדבר איננו פשוט מכיוון שהן מטושטשות. אם הן ברורות, מדובר בצב צעיר יחסית.

לצבים יש ראיה טובה

הם יכולים לראות את האוכל שלהם ממרחק רב.

יש צבים טורפים

למרות שמדובר בחיה איטית, רוב מיני הצבים שחיים במים ויכולים לשחות במהירות יחסית – הם טורפים. לעומתם, רוב מיני צבי היבשה, האיטיים שבצבים, הם  צמחונים. צב היבשה המצוי – הצב הנפוץ בישראל – יאכל בעיקר צמחים אבל גם שבלולים קטנים, שלשולים (התולעת) או בשר פגר שנקרה בדרכו.

לצבים יש חוש ריח וחוש טעם

לפני שהצב אוכל, הוא מרחרח את האוכל מספר פעמים. לפעמים לא יסתפק בכך, וייקח טעימה קטנה מהמזון לפני שיחליט שהוא אכן ראוי למאכל. אם הוא לא מוצא חן בעיניו, יירק אותו החוצה – חוש הטעם הוא הקובע בסופו של דבר.

לצבים אין שיניים

לצבים יש לסתות שמכוסות בחומר קרני חד מאוד שמאפשר להם לחתוך את האוכל – קצת דומה למקור של הציפורים. אבל צבים לא לועסים את המזון שלהם: לאחר שחותכים חתיכה גדולה, הם בולעים את החתיכה בשלמותה.

אפשר להבדיל בין זכרים לנקבות

לזכרים השריון התחתון הוא קעור – הוא פונה כלפי פנים כמו עמק. לנקבות, השריון התחתון הוא קמור – הוא פונה כלפי חוץ כמו גבעה. כך הם יכולים להזדווג יותר בקלות, עד כמה שהזדווגות בין שני פרטים מכוסי שריון הינה דבר קל.

צבים מזדווגים

צבים משמיעים קולות

כשהם נעים בסבך הם עושים די הרבה רעש- וגם כשהם מזדווגים והשריונות שלהם מתנגשים זה בזה, נוצר רעש גדול. אבל יש לצבים גם קולות – קול גניחה רכה שהזכר משמיע כשהוא מזדווג. הצב גם נושף כשהוא נכנס אל תוך השריון שלו במהירות – זוהי איננה קריאת איום, אלא הקול של האוויר שהוא פולט החוצה כדי לצמצם מעט את גודל הגוף שלו.

הוא ישן בחורף

כמו זוחלים רבים, הצב ישן כמה חודשים בחורף – הוא חופר לעצמו מחסה בקרקע, ומתחבא שם עד שהימים מתארכים והטמפרטורה עולה.

השריון הוא לא הנשק היחיד שלהם

למרות שההתגוננות של צבים כנגד טורפים מתבססת בעיקר על התכנסות לתוך השריון (אצל צבי יבשה), אין זו ההגנה היחידה שלהם. ישנם צבים – צב נשכן וצב אליגטור שחיים באמריקה הצפונית – שיכולים לקרוע את בשר התוקף באמצעות נשיכה, גם אם התוקף הוא אדם. צבים יכולים לשרוט בעזרת הטפרים שלהם, וכך גם נוהג הצב המקומי שלנו- שיכול גם לנשוך, גם אם הנשיכה שלו איננה רצחנית. לפעמים, כשמרימים את הצב בפתאומיות, הוא גם עשוי להפריש צואה או שתן.

חוץ מצב היבשה – יש עוד מיני צבים בארץ

בכמה נחלים, ביצות ומקווי מים בישראל, ניתן למצוא את צב הביצות. צב זה חי במים או בקרבתם – על הגדות ובסבך. הוא אוכל כל: חרקים, דגים קטנים ושאר שוכני המים והיבשה שבקרבתו, וגם הרבה צמחים ואצות. הם פעילים ביום, ואוהבים לשבת על היבשה וליהנות מהשמש – לפעמים ניתן לראות אותם בערימות, יושבים אחד על השני.

צב הביצות

במקווי מים נוכל להיתקל במין נוסף של צב ביצה: הצבגון אדום האוזן. זהו צב שהגיע לארץ מצפון אמריקה כחיית מחמד ואז פלש אל הטבע: אנשים שעייפו מלגדל אותו, שיחררו אותו בטבע. הוא פוגע בטבע המקומי- ולכן היום כבר אסור לייבא אותו לארץ. מוסר השכל  חשוב: אל תשחררו את חיית המחמד שלכם לטבע! זה לא טוב בשבילה וזה לא טוב לטבע שלנו.

בישראל יש גם צב נדיר: צב היבשה המדברי

צב זה חי בנגב (ומחוץ לישראל, הוא חי גם בסיני ובצפון מצרים). הוא קטן יותר והצבע שלו צהבהב. סימן מובהק שלו הוא שעל שריון הגחון שלו (השריון התחתון) ניתן לראות שני משולשים שחורים שהחוד שלהם פונה אחורה. צב זה הוא צמחוני לחלוטין והא איננו ישן בחורף. לאחרונה נעשים מאמצים רבים לשמר אותו ולהרבות אותו.

למרות שצב יבשה הוא חיה מוגנת, יש לפעמים צב בבית והוא צריך לאכול ולקבל טיפול. עצות וטיפים לטיפול בצב שלכם והסבר לגבי שחרורו חזרה לטבע, במאמר הבא:
הצב של אורן: מציאות מול סיפור