תולעת הפארק – ספירוצרקה לופי

תולעת הפארק (spirocerca lupi) – היא תולעת קטלנית לכלבים, נפוצה מאד ברוב אזורי הארץ.
התולעת חודרת לגופם של הכלבים ע"י אכילת חיפושית זבל נגועה. החיפושית מצויה בתוך זבל אורגני (כגון שאריות מזון, ציפור מתה, צואה). זחלי התולעת משתחררים בקיבת הכלב, ונודדים בגופו דרך כלי הדם.
התולעת הבוגרת חודרת לקנה הנשימה, לקרום הריאות, לקיבה, לכליות ועוד.

הסימנים הנפוצים בכלבים – שלשולים, הקאות, רזון, קשיי נשימה, שיעול, שיתוקים ודימומים. הנזקים שגורמת התולעת הינם חמורים מאד, מפגיעות בכלי הדם והיווצרות גידולים ממאירים בדופן הוושט. הפגיעה בכלבים קשה ולעיתים גורמת למוות מהיר.

הטיפולים – יעילים בעיקר כמניעת המחלה, ומבוצעים אחת לכמה חודשים כמניעה, וכן ע"י שימוש בטיפות Revolution (יעילות מאוד גם נגד פרעושים).
לצערנו, אין עדיין חיסון יעיל כנגד תולעת הפארק, ולכן יש למנוע מכלבים לאכול שאריות זבל בטיולים. כלבים "בעייתיים" במיוחד, יש להימנע מלשחררם בפארקים ללא מחסום פה (זמם).
האבחנה המוקדמת נעשית ע"י בדיקות צואה לנוכחות הטפילים במיקרוסקופ, ובמקרים קליניים, כלומר שהכלבים כבר מראים סימני מחלה חיצוניים, ע"י בדיקה אנדוסקופית וצילומי רנטגן של בית-החזה, המאפשרים לנו לזהות גידולים אופייניים בדופן הוושט.

מה קורה שם בפנים?

ההדבקה בתולעת הפארק הינה אך ורק ע"י אכילת חיפושיות זבל נגועות (שיש בתוכן זחלים). לצערנו רבות מחיפושיות הזבל באזור גוש דן נגועות במחלה. כלב שבלע חיפושית – מעכל אותה וכשהחיפושית מתפרקת בקיבה הזחלים יוצאים, נספגים בכלי הדם ומתחילים בנדידה. הם מתקדמים בכלי הדם לעבר הלב ושם, באבי העורקים, עוברים לשלב מתקדם יותר של זחל. שלב זה מסוכן ועלול לגרום לקרע באבי העורקים ולדימום קטלני בבית החזה – למזלנו ארוע שכזה נדיר מאד. לרוב, הזחלים ממשיכים בנדידתם לעבר הושט (צינור הבליעה) ושם הזחל הופך לתולעת בוגרת שיוצרת לה מעין "בית" שקרוי גרנולומה. הגרנולומה מהווה הפרעה מכנית לבליעה והכלב מרגיש "כאילו שתקוע לו כדור טניס בגרון". הסימנים הקליניים בשלב זה הם בדרך כלל הקאות ושעולים. ישנם מקרים נדירים בהם הסימנים שונים עקב "תולעים שהתבלבלו בדרך". כלב שמטופל בשלב התחלתי יכול להנצל מהמחלה ע"י זריקות תכופות לאורך זמן. כלב שהמחלה מצויה אצלו זמן רב עלול שלא לשרוד בעיקר מכיוון שהגרנולומה עלולה להפוך לסרטנית והוצאתה בניתוח בדרך כלל אינה מבטיחה חיים ארוכים.

הדרך הטובה ביותר היא מניעה ולכן חובה על כל בעל כלב לחסן את כלבו מדי 3 חודשים כנגד המחלה באופן קבוע.

חולשה, הקאות רבות ללא איבוד תיאבון, שיתוק בגפיים, דימום מהאף והפה ומוות פתאומי אלה חלק מהתסמינים שמופיעים אצל כלבים הנגועים בתולעת ספירוצרקה לופי אשר בישראל ניתן לה השם "תולעת הפארק".

כחלק מהטיפולים השנתיים של כלבכם, בבית חולים לחיות בשדמה, ניתן לכלבכם ארבע זריקות המכילות חומר שמגן על הכלב מהידבקות בתולעת, ומטפל במקרים שבהם החלה הדבקה.למרות התפוצה הנרחבת בארץ, עדיין יש מספר אנשים שמאמינים במספר חצאי אמיתות ובעובדות לא מבוססות לגבי המחלה הזו. במאמר זה ננסה לעשות סדר.

מחזור החיים מתחיל בביצת התולעת, אשר בתוכה נמצא זחל בשלב התפתחות ראשוני. הביצה משתחררת בצואה הכלב ונאכלת ע"י חיפושית זבל, הזחל שנמצא בתוך הביצה מתפתח לשלב שלישי במחזור החיים שלו ומוכן להדביק. במקרה והחיפושית נאכלת על ידי מכרסמים, ציפורים או לטאות היא תיצור סוג של מעטפת אשר יגן עליה מגוף החיה ותכנס למצב של תרדמת.

כשכלב אוכל את החיפושית או את אחד הנשאים שלה, הזחל משתחרר בקיבה ונודד דרך העורקים עד שמגיע בדרך כלל לאחר 3 שבועות לעורק הראשי בגוף אשר ממוקם בבית החזה. אחרי ארבע חודשים בקרוב התולעת תנדוד לכיוון הושט בו היא תיצור סוג של ציסטה אשר מחוברת לחלל הושט. כאן התולעת תשחרר את ביציה שיבלעו על ידי הכלב ואלה ישוחררו שוב בצואה וע"י כך מחזור החיים ימשיך.

התסמינים הקליניים של הקאות, בעיות בבליעה קשורות לגידול שנוצר בוושט. כשהטפיל נודד בגוף החיה הוא יכול להגיע לעמוד השדרה ולגרום לשיתוקים ובמקרים מסוימים לקרע בעורקים ראשיים ומוות פתאומי.

תולעת הפארק - ספירוצרקה לופי
גידול שנוצר מפעילות של תולעת הפארק ממוקם בין שני החצים

רוב המקרים של נגיעות בתולעת הפארק אשר מגיעים לבית החולים בשדמה, הינם מקרים קשים, שהכלב חלש, לאחר הקאות מרובות וניכר איבוד רב ממשקלו. האבחון של תולעת הפארק נעשה בעזרת בדיקות כגון צילומי רנטגן ואנדוסקופיה ומציאת ביצים של הטפיל בצואה. לרוב האבחון יהיה על פי הסימנים הקליניים, היסטוריה וצילום הרנטגן. בדיקת דם ופאנל ביוכימי מאפשרים לנו הוטרינרים לנתח ביעילות את מצב החיה בשביל לתת טיפול מתאים שמטרתו לצמצם ולהקטין את הנגע שנוצר בעקבות פעילות התולעת.

תולעת הפארק מצויה בדרום אפריקה ולאורך כל היבשת האפריקאית. התולעת קיבלה את שמה בישראל, תולעת הפארק, מפני שהמקרים הראשונים שאובחנו בארץ, בשנת 1989, היו כולם כלבים שטיילו באופן קבוע בפארק הלאומי ברמת גן.

לעיתים אנו שומעים מלקוחות טיעונים שונים מדוע הם אינם מחסנים את כלבם לתולעת הפארק. "הכלב נמצא רק בבית","הגינה שלנו מגודרת","שמעתי שאין באזור ירושלים/יבנה/אשקלון את הטפיל". אז קודם כל, אם טפיל שנמצא בכל אפריקה יש את היכולת להגיע עד אילנו, אז המרחק בין יבנה לתל אביב לא אמור להוות בעיה עבורו. גינה מגודרת והימצאותו של הכלב בבית אינה הגנה הרמטית כנגד חיפושיות קטנטנות שבבליעתן הכלב מודבק בטפיל. חלק ניכר מהמקרים של תולעת הפארק לא מתגלה אלא לאחר נתיחה לאחר המוות.

לסיכום, אנו בבית חולים לחיות בשדמה, ממליצים לטפל תקופתית כל שלושה חודשים כנגד תולעת הפארק. טיפולים אלה מצילים חיים ומכירם זול בהשוואה לנזק שעלול להיגרם מחיפושית קטנה.